פרשת שלח לך

במרכז פרשתנו השבוע ספור המכונה ״חטא המרגלים״.

הוא חטא ששינה את תולדות ישראל ואת ההיסטוריה של כל האנושות עד ימינו. נציין בראשית דברינו כאן את עיקרי הסיפור בקוים כלליים כפי שמסופר בפרשתנו.

בני ישראל עמדו בשער הדרומי של ארץ כנען והיו אמורים להיכנס משם יחד עם משה רבנו ולכבוש אותה ולהתנחל בה, ואילו היה כך על פי קבלת חכמנו ז״ל, העולם היה זוכה לכל התיקונים החיוביים שנועדו לו בימות המשיח.

בשלב ההוא נצטווה משה לשלוח 12 איש לתור(מלשון תייר) את הארץ ולשוב עם דו״ח אשר ילהיב את העם לקראת כניסתם ארצה, ואף להביא איתם מפירות הארץ להדגים את פוריותה המופלגת. לא נצטרכו בני ישראל באותה שעה לריגול צבאי כי כבר הובטח להם נצחון על ידי הקב״ה כפי שהיה בים סוף. כל אנשי המשלחת היו מנהיגי השבטים ואף אנשים כשרים; ואף על פי כן עשרה מהם החליטו להפוך את משימתם ממשלחת תיור למשלחת ריגול ; ובשובם דווחו שמבחינה צבאית לא יוכלו להתגבר על יושבי הארץ.

הדיווח ההוא הפיל את רוח העם; וכתוצאה הביעו תוך כדי בכי אי נכונותם לעלות ארצה. בעיני הקב״ה סירוב זה נחשב לחטא גדול וכתוצאה נגזר על כל יוצאי צבא של אותו הדור( בני 20-60) למות במדבר במשך 38 שנים; וממילא לא נכנסו בני ישראל ארצה עד עבור 40 שנה מיציאת מצרים; ואז בלי משה אלא עם מחליפו יהושע בן נון.

השאלה המתבקשת מכל הסיפור הזה היא- מה קרה לאנשי המשלחת להמיר את משימתם מתיור לריגול?!

עולה על דעתנו שצרוף מצוות ציצית המוכתבת למשה בפרשתנו סמוך אחרי סיפור המרגלים בא להשיב על תמיהתנו. בפרשיה ההיא כתוב: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״( במדבר טו/לט)״ ועל זה כתב רש״י :״ הלב והעניים הם מרגלים לגוף ומסרסים לו את העברות. העין ריאה והלב חומד והגוף עושה את העברות״.

לפי דברי רש״י אלה היה צריך להיכתב ״לא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם״ אבל כתוב בסדר הפוך; ואולי כך, משום שלפעמים החלטת הלב תשפיע על ראייתו של אדם להיות סובייקטיבית וסלקטיבית ולא אובייקטיבית.

מאוד יתכן שכבר לפני יציאתם הייתה החלטת אנשי המשלחת הנידונים ( פרט לשנים) שמלחמת כיבוש הארץ לא תצליח; ואם זה נכון אין פלא שראו בעיקר את ענקי הארץ ואת חוזק הערים המבוצרות ומעט יכלו להעריך את טוב הארץ! וממילא דווחו מה שליבם הכתיב להם מראש.

התנהגות העם לצל הדיווח הקשה שקיבלו ממשלחת התיירים מבוקרת הייתה על ידי ה׳ בעצמו באומרו״... עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו ״( שם יד/יא) ואנו שואלים האומנם שכחו בני ישראל את כל נסי מצרים! ים סוף ומלחמת עמלק? איך יתכן שלא חוסר אמונה ביכולת ה׳ גרם להם את חולשתם אלא חוסר אמונה בהיותם ראויים לנסי ישועת ה' אחרי חטאם בעגל הזה בדיוק שנה מוקדם.

אם ניתוחנו זה נכון הלקח המתבקש הוא שבשעה שמצווים אנו במצות ה׳ ואף מבוטחים על ידו, אין אנו רשאים להפליל את עצמנו מתוך תסביך אשמה או כל תסביך אחר הגורם להימנע מקיום המצווה. זאת צדקות שלא במקומו.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

המלצת העורך