פרשת נשא

הפרשה שנקרא השבת בתורה היא ארוכה יותר מכל פרשות השבוע של כל השנה כולה.

האריכות המיוחדת הזאת נגרמה מכך שהיא מתארת בנפרד ובפרוטרוט את הקרבתו האישית- היום יומית של כל אחד משנים עשר נשיאי שבטי ישראל לרגל חנוכת מזבח משכן ה׳ במדבר סיני. הטקס ההוא נערך מיום א׳ ועד יום י״ב בניסן בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים.

המפליא הוא שכל הקורבנות הנ״ל היו זהים לגמרי מכל בחינה- פורמלית, כמותית וממונית; ואם כן מה ראה הכתוב לפרט כל קרבן בנפרד ? הרי מקובלנו שאין בתורה אפילו אות אחת מיותרת?!

נראה לומר שמגמתה החינוכית של תורתנו הקדושה מעורבת בתופעה הנדונה. הרי גם אם ישנן הנהגות חיוביות הנעשות ״כמו כולם״ ויוצאים בכך ידי חובה; רבות הן ההנהגות הפסולות והשליליות מבחינה מוסרית- ציבורית , ונדרש מהאדם לשמור על יחודיותו ולא להיסחף אחר הטענה ״כולם עושים כך״ . כגון עבריינות בחוקי התעבורה, או רמאות בתשלום מיסים או העתקה במבחנים ועוד ועוד.

בנדון שלנו מרחיבה התורה מתוך ענינה לחנכנו ואומרת שגם בתחום המעשי- חיובי יש לפעמים לשמור על ייחודיותו של כל אחד ואחד ולא לפעול ״כמו כולם״ . הרי עיקרו של כל קרבן הנקרב לבורא עולם הוא כוונת לב המקריב להתקרב אליו ית״ש שבלעדיה המעשה הטכני- פורמאלי מאבד כל ערך; ובדבר הזה לא יכולה להיות זהות שווה בין אישי.

לו רק להחדיר את המודעות הזאת היה חשוב כנראה לתורה לתאר את קרבונו של כל נשיא ונשיא בנפרד.

נדמה שהיריעה הרעיונית בנדון רחבה עוד יותר וניתן להוסיף עוד נקודה. נשיאי השבטים פעלו בהקרבתם כנציגי שבטם; ואם כן היה מוצדק בהחלט שהוצאות הקורבנות(והן לא היו מועטות) ייקחו מקופת השבט. ובכל זאת כל אחד הביא מכספו הוא, ונמנע מלקבל החזר הוצאות מהקופה הציבורית, דוגמת משה רבנו שהעיד על עצמו ״לא חמור אחד מהם נשאתי...״ (במדבר טז/טו).

האם לא היה משה רשאי לקבל ״רכב ממשלתי״ למילוי תפקידיו כמנהיג העם? אולם ידע משה שהנוהג לרשום ״הוצאות אישיות״ של המנהיג על חשבון הקופה הציבורית מהווה ניסיון קשה להכריע בין ״המוצדק״ לבין ״המוגזם״ ונמנע מלעשות כן. יתכן שנשיאי השבטים, הצדיקים אף הם, אמצו את הגישה הזאת ומצא הכתוב לציין את זאת בכך, שהאריך לתאר כל קרבן וקרבן בנפרד.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

המלצת העורך