הסבת מבנה בית כנסת לשימוש אחר

22.11.2017

מאמר מתוך הספר מלילות א

שאלה:

בית כנסת החל להיבנות ביזמה של ראשי הציבור מתיקצוב ממשלתי שיועד למטרה זו. בתכנון המבנה, גודלו או מיקומו, לא שותפו המתפללים או נציגיהם. כאשר נוצל המימון עד תום נותר המבנה בלתי גמור. מסיבות שונות - קשיי מימון וחוסר התאמה של המבנה לצרכים העכשוויים של המתפללים - אין ציבור המתפללים מגלה ענין במבנה להשלמתו כבית כנסת.

א. האם יש למבנה כפי שהוא כעת קדושת בית כנסת?

ב. הניתן להסב אותו למטרה ציבורית אחרת? אם כן, באיזה אופן?

 

תשובה:

סוגיית הזמנה לאו מילתא היא

שנינו בשו"ע (אורח חיים קנג, ח):

"בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת דינו כבית הכנסת אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, ואפילו אם בנוהו לשם בית הכנסת, וכיון שהתפללו בו אפילו אורחים לפי שעה כיון שהיה מיוחד לתפילה - קדוש".

הלכה זו מיוסדת על ההכרעה בשאלה אם הזמנה מילתא אם לאו, היינו האם בהזמנה בלבד כבר הוטבע שמו עליו או רק אם החלו להשתמש בו באופן מעשי. ומכריע המחבר שהזמנה לאו מילתא הוי. הגמרא אומרת (סנהדרין מז, ב):

"איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור (לשימוש אחר), הזמנה מילתא היא. רבא אמר - מותר, הזמנה לאו מילתא היא".  כאן השאלה היא האם מעשה האריגה לצורך המת הוי כאילו כבר כרכו המת בתכריכין או לא.

להלכה נפסק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא. מקור הלימוד: גזירה שווה "שם שם" מעבודת כוכבים; מה בעבודת כוכבים האומר בית זה לע"ז או שור זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז (רש"י) הוא הדין באורג בגד למת - מותר בהנאה. וכן אומר רב חסדא בהמשך לגבי האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין, אסור למיצר בה פשיטי. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר בה פשיטי - דהזמנה לאו מילתא כרבא. כך אכן נפסק להלכה (אורח חיים הלכות תפילין, מב). ולעניננו בהקשר לבית כנסת אף אם בנוהו לשם בית כנסת עדיין זה בגדר הזמנה ואינו קדוש עד שיחלו להתפלל בו, כמובא בשו"ע (אורח חיים קנג, ח).

ומאידך, מצינו (שם הלכה ה): "אם גבו מעות לבנות בית הכנסת... ורצו לשנותן (לצורך אחר) אין משנים אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה."

ומוסיף הרמ"א ואומר:

"אם קנו במקצת דמים אלו שגבו עצים ואבנים חלה הקדושה שהיתה בדמים על העצים והאבנים (אף בטרם בנית בהכנ"ס) ואסור לשנותם רק (אלא) לקדושה חמורה. ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנית בית הכנסת - אם באו ליד גבאי אסור לשנותן לקדושה חמורה, אך קודם שבאו ליד גבאי מותר לשנותן".

וקשה: מדוע אין משנים המעות או העצים ואבנים לצורך חולין הרי זה הזמנה גרידא וגמרינן להלכתא דהזמנא לאו מילתא היא?

ומתרץ המגן אברהם על אתר שבסעיף ח' מדובר שקנו הקהל ממעות חולין שגבו סתם ולכך לא נתפסת קדושתן עד שיבא לידי הגבאי או שיתפללו בתוך המבנה. ואילו בסעיף ה' מדובר שגבו המעות לשם בית הכנסת ולכן אסור לשנות הבית ולהורידו מקדושתו לחול. ומכל מקום אומר המ"ב (שם ס"ק מט) שעדיין אין לו קדושת בית הכנסת לכל מילי אלא רק שאסור לשנותו.

 

התנאים להיתר שינוי ייעוד החפץ לדבר אחר

והנה בסוגיא זו אם מותר לשנות מעות מייעוד אחד למשנהו מצינו דיון דומה בשתי סוגיות.

הגמרא אומרת (ב"ב ח): תמחוי (נגבה) כל יום (לצורך מאכל עניים) וקופה (לצורך צדקה) מערב שבת לערב שבת. תמחוי (מיועד) לעניי עולם וקופה לעניי העיר ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו. ומעיר על כך ר"ת (שם ד"ה ולשנותה) שיכולים לשנותו אף לדבר הרשות. ומקשה עליו תוספות מסוגיה בערכין (ו, ב), האי מאן דנדב שרגא לבי כנישתא אסור לשנותה לדבר הרשות, ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה, משבאה ליד גבאי אסור לשנותה? ומתרץ התוספות, הכא (לענין קופה ותמחוי) שבני העיר משנים אותה שאני ולפיכך מותר לשנותה אף לדבר הרשות ואפילו באה לידי הגבאי. ומסיים תוספות וכן היה ר"ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותה.

אומרת הגמרא (ערכין ו), "ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה ומשבאת ליד גבאי אסור לשנותה". על כך אומרים התוספות (ד"ה משבאת), "ודוקא ביחיד אבל בני העיר רשאין כדמשמע בב"ב ח:". ובסופו מסייג דבריו ואומר "ודוקא לדבר מצוה" וראייתו היא מהמשך הגמרא (ערכין ו, ב):

"ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. מדאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה - אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה. ומבררת הגמרא: משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה - למאי? אילימא לדבר הרשות, מאי איריא עכו"ם אפילו ישראל נמי?

ומעיר תוספות במקום (ד"ה אילימא), הכי נמי מצי למימר מאי איריא לא נשתקע שם בעליה אפילו נשתקע נמי (אסור לשנותה לדבר הרשות)? יוצא שהתוספות מבינים שלדבר הרשות אפילו נשתקע ואפילו בישראל אין היתר לשנותה אלא לדבר מצוה גרידא.

אבל שאר הראשונים חולקים על תוספות ואומרים שהגמרא בדוקא מקשה ולא ניתן היה להקשות אחרת, שאכן בישראל אם נשתקע שם בעליה מותר לבני המקום לשנות המנורה ואפילו לדבר הרשות ובלא נשתקע שם בעליה אז מותר לשנות לדבר מצוה בלבד. בכל אופן תוספות (ערכין ו, ב ד"ה עד) רוצה לסייג כח בני העיר, ששנינו בב"ב ח' שיכולין הם לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנות לכל מה שירצו שבכל אופן כאשר יסבו הצדקה למטרת חולין שייחדו אותה לצרכי ציבור. וכנראה שזו היתה אף הנהגתו של ר"ת "שהיה נותן מעות הקופה לשומרי העיר" - היינו לצרכי ציבור. ולכן אומר ר"י שיש להיזהר מללוות ממעות צדקה של העיר משבאו המעות ליד הגבאי אפילו ברשות אנשי העיר כיון שאין זה לצרכי ציבור.

מבירורנו יוצא שמעות שיועדו לצורך בית הכנסת כל עוד לא באו ליד הגבאי יכולין לשנות ייעודם ממצוה אחת לחברתה אף אם חברתה קלה ממנה, אך אם כבר באו המעות ליד הגבאי אין יכולת לשנותם למצוה קלה הימנה אלא לקדושה חמורה יותר בלבד. וכך נפסק להלכה (יורה דעה רנט, ב): "צדקות שהתנדבו לצורך בית כנסת יכולין בני העיר לשנותם לצורך בית מדרש או לת"ת אבל לא מת"ת לצורך בית כנסת".

ומקשה הרא"ש (סימן נג):

"וא"ת כשגבו מעות לבנות בית הכנסת או בית המדרש או לקנות ס"ת אמאי אין משנים אותו מקדושה חמורה לקדושה קלה אל רק מקדושה קלה לחמורה, הרי עדיין לא השתמש בהן הקדש ... הרי אין שם אלא הזמנה בלבד?"

ומשיב הרא"ש דגביית המעות לבית הכנסת או לבית המדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה, וכך גם משיב הב"ח (אורח חיים קנג, ג) על הסתירה שבין סעיף ה' האומר שאין מוכרין אלא מקדושה קלה לחמורה ולא להיפך לבין סעיף ח' שבו נאמר שאפילו בנו מהמעות בית הכנסת עדיין אין לו דין קדושת בית הכנסת.

אך המגן אברהם (אורח חיים קנג ס"ק ה) חולק ואומר שאין בגביית המעות דין מעשה שהרי אפילו אם בנו ממעות אלו את בית הכנסת אומר המחבר שאין לו דין קדושת בית הכנסת והסברה היא שכל עוד לא השתמשו בו בתפילה אפילו אורחים אין זה בגדר מעשה אלא הזמנה גרידא ולמדנו שהזמנה לאו מילתא היא.

אלא אומר המג"א שגביית מעות זה לא מדין קדושה אלא מדין בזיון שמשנה אותם מייעודם.

הט"ז אומר שגביית מעות זה לא מדין קדושה אלו מדין נדר שמצוה להשתמש במעות שנגבו לצורך בית הכנסת לאותו צורך בלבד ולא לשימוש אחר אך אין זה מדין קדושת בית הכנסת, ועוד נדון בנידון.

 

לסיכום:

ראינו הסברים שונים לכך שמעות שיועדו לצורך בניית בית כנסת וכל שכן אם כבר השתמשו בהם לבנין בית הכנסת אין לשנות את ייעוד המעות או המבנה. ואם כן בנושא שאלתנו שהעלנו יוצא שאף אם נפסוק כרבא (כך ההלכה) שהזמנה לאו מילתא בכל זאת אין לשנות את ייעוד המבנה לקדושה קלה הימנו או לחולין. כך נראה לכאורה.

 

בגדר דין אין מורידין בית כנסת לקדושה קלה ובדין קדושת בית כנסת

תוך כדי בירורנו זה ראינו דעות שונות לענין בית כנסת שעדיין לא התפללו בו או בדין מעות שיועדו לצורך בית כנסת שאין להורידם מקדושתם: הרא"ש משווה דין זה (קנג, ה) לסעיף ח, ועצם ההשואה מלמדת שהרא"ש מבין שדין אין מורידין שהוא איפיון וביטוי אחד של קדושת בית כנסת, לעומת זאת מהט"ז ומהמג"א ניתן לומר שאסור זה של הורדה מקדושה חמורה לקלה לענין בית כנסת זה לא בגדרי קדושת בית כנסת אלא דין צדדי של נדר או בדין בזיון שמשנה מייעודם. זה המקום להרחיב מעט בגדרי בית הכנסת. תחילה נעמוד על חשיבותו ומעמדו כפי שמשתקף בהנהגותיהם של חכמינו. שנינו (מגילה פ"ד) שבענין מכירה מעלין בקדש, ולכן כשרוצים למכור בית כנסת לוקחין בדמיו תיבה החשובה יותר בקדושתה ואז מופקעת הקדושה מבית הכנסת ועוברת לתיבה. כמו כן מצינו מחלוקת בפרטי הלכה זו:

רבי מאיר: מחמיר מכולם. לדידו אין מוכרין בית כנסת דרבים ליחיד שאף זה הורדה בקדושה וכן אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יוכלו להחזירו לקדושתו.

חכמים: מתירים למכור בית כנסת דרבים ליחיד, וכן מתירים למכור בית כנסת ממכר עולם בסייג שמקום זה לא ישתמשו בו דרך בזיון כבית מרחץ ובורסקי וכדומה. ורק אם מכרוהו על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ממכרו מוחלט ואין הגבלה לשימוש בו כולל עסוקי בזיון.

רבי יהודה: מתיר למוכרו ללא סייג לשם חצר והלוקח עושה בה מה שירצה.

לכולי עלמא אף בית כנסת שחרב בקדושתו נשאר שנאמר "והשימותי את מקדשכם" - קדושתן אף כשהן שוממין, מלבד שאם עלו בו עשבים אין תולשים אותם משום עגמת נפש שיתעוררו לבקש עליו רחמים שיבנה במהרה בימינו אמן. ואף מצינו בגמרא מספר מימרות למעלת קדושת בית כנסת שנהגו בו חכמים זהירות מופלגת וראו הם בכך סיבה לאריכות ימיהם:

רבי יוחנן בן זכאי מציין שמעולם לא השתין מים בתוך ד' אמות של תפילה.

רבי אלעזר בן שמוע מציין שמימיו לא עשה קפנדריה לבית הכנסת (לא קיצר דרכו דרך בית כנסת).

רבי פרידא מציין שמימיו לא קידמו אדם לבית הכנסת.

רבי זירא מציין שלא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי.

וממשיכה הגמרא לציין שבתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש אין אוכלים בהם ואין שותים בהם אין מתקשטים בהם ואין מטיילין בהם אין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים ואין מספידין בהם אלא תלמיד חכם שרבים מתאספים להספידו.

 

קדושת בית הכנסת

הברור המיוחד לענין גדר קדושת בית כנסת נצרך עקב האפיונים המיוחדים להלכות בית כנסת בשונה מגדרי קדושה אחרים. למדנו שספר תורה ישן שמוכרו וקונה תמורתו ספר תורה חדש, יש לנהוג קדושה בספר התורה הישן אף לאחר מכירתו. הוי אומר שקדושת ספר תורה היא קדושה עצמית שאינה בטלה. וכן אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון. ולענין בית כנסת שנינו (שו"ע אורח חיים קנב) שאסור לנתוץ ולהחריב בית כנסת ישן עד שיבנו תחילה בית כנסת חדש ואסור ליקח אבנים מבית כנסת ישן לצורך בניית בית כנסת חדש ואסור לסתור דבר מבית כנסת. על כך אומר המ"ב (ס"ק יא): "דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את מזבחותם תתוצון וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם, ובית הכנסת ובית המדרש ג"כ נקרא מקדש מעט ודוקא לנתוץ ולשבור כלי קודש או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח".

ומוסיף הבאור הלכה (ד"ה כל כלי בית כנסת):

"ואם בסופו של דבר ישתמש באבנים אלו ע"מ לבנות בית הכנסת מותר ונראה לכאורה שביכה"נ הוי קדושתו קדושה עצמית".

לעומת הלכות אלה מצינו כמה הלכות בענין בית כנסת הנותנות לנו מקום לחשוב אחרת:

א.  בית כנסת ניתן למוכרו ולפדותו על ידי שמוש בכספו לקנות דבר קדושה חמור יותר. ואז יוצא בית הכנסת מקדושתו לחולין.

ב. יש מצב קיצוני יותר שמכירת בית הכנסת מותרת ואף אין הדמים נתפסים בקדושתו כלל, כגון: בית כנסת דכפרים נמכר על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כמבואר בשו"ע (אורח חיים קנג, ז). העובדה שעל ידי מכירה נפקעת קדושתו של בית הכנסת מלמדת שאין בו קדושה עצמית. ועם זאת שלא על ידי מכירה לא ניתן להפקיע קדושת בית הכנסת ולא ניתן להשכירו לצורך חולין ולא למשכנו.

נשאלת איפוא השאלה מהי קדושת בית כנסת.

 

גדרי קדושת בית כנסת

א. דעת הריטב"א והרמב"ן. וזה לשון הרמב"ן (מגילה כה, ב):

"דבית כנסת עשו קדושתו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב, והן עצמן אף על פי שנזרקין לאחר זמן, בזמן המצוה יש בהם קדושה של כבוד. ולכן אסור להנות מנר חנוכה בזמן הדלקתו לשם מצוה וכן נוי סוכה אסור בהנאה כל שבעת ימי חג הסוכות שהוקצה למצותו... וכן אסור להשתמש בחוטי ציצית לצורך חולין משום ביזוי מצוה".

ולפיכך: "בית כנסת כל זמן שבני העיר רוצים בו ומצותן עליו נוהגים בו קדושה ואפילו בחורבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצוותו שהרי אף אם חרב ראוי לשפצו ולבנותו (כבית תפילה), אבל אם נמלכו למוכרו כבר עבר זמן מצותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה מיניה". ומתי נפקעת הקדושה לחלוטין? זה רק כשמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שאז מוכח שאין להם יותר ענין בבית הכנסת, כדלהלן: "אך אם נעשתה המכירה על יד