top of page

מסירת ציוד לחיילים לשם ביצוע עבודות בשבת

עודכן: 7 בפבר׳

מאמר מתוך הספר מלילות ב

שאלה:

חיילים נדרשים לשכלל את ציודי המלחמה שברשותם, אפודים פקלי"ם אישיים וכו'. לצורך זה יש לחתוך ולגזור חלקי בדים ומתכות. ציודי תפירה גזירה וקשירה נמצאים באחריות המפקד, והחיילים בזמנם הפנוי פונים למפקד והוא נותן להם ציודים שונים על מנת לבצע את המשימה. השאלה היא האם מותר למפקד שומר מצוות למסור ציוד זה לחיילים חילונים העובדים על ציודם בשבת?

תשובה:

לפני עוור לא תתן מכשול

שנינו בגמרא (פסחים כב' עב') "רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נוח? תלמוד לומר לפני עוור לא תתן מכשול". על מנת להבין באלו תנאים נאמר האיסור של "לפני עיוור" יש צורך ללמוד סוגיא ארוכה בעבודה זרה (דף ו' ע'א). הסוגיא עוסקת באיסור משא ומתן עם עובדי עבודה זרה לפני חגיהם וחוקרת את סיבת האיסור. בתחילה הגמרא מבינה שהאיסור הוא בכך שיהודי מרוויח כספים ממסחר עם עבודה זרה ולכן עובר על איסור "לא ישמע על פיך", בהמשך הגמרא מסיקה שעובר על איסור "לפני עוור לא תתן מכשול". ביחס לאיסור זה שואלת הגמרא למאי נפקא מינה? תשובת הגמרא שהדבר תלוי אם יש לגוי בהמה אחרת משלו או לא. במידה ויש לגוי בהמה אחרת משלו, היהודי אינו עובר על איסור לפני עוור לא תתן מכשול. ולכאורה הדבר תמוה שהרי בגמרא פסחים למדנו שאסור להושיט כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבן נוח באופן פשוט ללא שום מגבלות. ביחס לתמיה זו הגמרא מתרצת שמה שאסור להושיט כוס יין לנזיר איירי במקרה שהנזיר נמצא בצד אחד של הנהר והיהודי מושיט היין נמצא בצד שני, וללא סיוע של היהודי הנזיר אינו מסוגל לקבל או לקחת את היין (האסור לו). במקרה זה עובר היהודי המסייע בפועל על איסור לפני עוור, אבל אם הנזיר מסוגל לקחת לבד את היין והיהודי המושיט לו כוס שכר אין היהודי עובר על איסור לפני עוור.

תוספות (עבודה זרה דף ו' ע'א ושבת ג) מבארים שאם יש לגוי בהמה משלו אין הישראל עובר על איסור לפני עוור, גם אם מוכר לו בהמה אחרת. יתרה מזאת, גם אם אין לגוי כרגע בהמה אבל יכול ליקח בהמה אחרת ללא עזרת הישראל - גם במקרה זה אין עוברים על לפני עוור. תוספות למדו שרק אם הגוי אינו מסוגל בשום אופן לקחת בהמה אחרת אזי הסיוע של היהודי נחשב משמעותי במידה כזו שעובר על לפני עוור. כתב המורדכי בשם בה"ג 'מותר להלוות לנכרים בזמן הזה, אף על פי שהם נותנין מן המעות תקרובת עכו"ם לשמש ביום חגם, לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מעכו"ם אחרים אפילו לא היינו מלוים להם'. ומבואר מדבריו דכשם שהמושיט איסור לחברו ויכול ליקח בעצמו או יש לו מקור אחר, לא עובר על איסור לפני עוור, הוא הדין כשיכול ללוות מאחרים. כעין זה כתב המאירי בסוגיא (עבודה זרה דף ו') שמותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שלוקחו לאכילה הואיל והוא מוצא לקנות מזולתו. על פי פסק התוספות פסק הרמ"א (יורה דעה סימן קנ'א ס"ד): "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר".

איסור לפני עוור באסור דרבנן

שנינו בגמרא עבודה זרה דף כ"א עב': "רשב"א אומר – לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד". שואלת הגמרא האם האיסור הינו משום לפני עוור לא תתן מכשול, ומתרצת חדא ועוד קאמר. התוספות במקום כתבו: "מכאן יש להביא ראיה למה שפירש ר"ת דשייך למימר לפני עוור אף במידי דלית ביה אסורא אלא מדרבנן. דהא מלאכה בחוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן כדפירש ר"ת. כשיטת התוס' שקיים איסור לפני עוור גם בדרבנן נוקטים עוד ראשונים הר"ן והרשב"א בסוגיא חולין (נז'), וגם מדברי רש"י (שבת דף ק'נ ד'ה): "ולא יאמר" שכתב דהאומר לחברו ישראל להשכיר לו פועלים בשבת עובר משום לפני עוור נלמד יסוד זה. ברם, נושא זה שנוי המחלוקת ראשונים שהרי הרמב"ן בסוגיא דעבודה זרה כתב להוכיח שהמשכיר שדה לכותי עובר על איסור לפני עוור דודאי מלאכת חול המועד אסורה מהתורה שאם אסורו רק מדרבנן האם נאמר שיש כאן אסור לפני עוור? מדברי הרמב"ם נלמד שהנחת יסוד לפרושו היתה שלא יתכן לומר שקיים אסור לפני עוור באיסור דרבנן. כשיטתו נוקט גם הרטב"א במסכת מועד קטן (דף ב' ע'א). בשדי חמד (דברי חכמים סימן ל'ו) מבואר שנוקט להלכה כסוברים יש אסור לפני עוור באיסורים דרבנן, השדי חמד רוצה להוכיח זאת מדברי הרמ"א (אוח' קס'ג ס'ב) שכתב דאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עוור לא תתן מכשול". המנחת חנוך (קובץ המנחה רל'ב) מסתפק במידה ומכשיל חברו באיסורים דרבנן האם עובר על איסור לפני עוור מהתורה! המנחת חנוך כותב וכי גרע מכשול חברו באיסור ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו במילי דעלמא דעובר על לאו מהתורה? (המקור למשיא עצה רעה הוא בתורת כהנים (פר' קדושים פרשתא ב') "ולפני עוור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר – בא ואמר לך בת פלוני מה היא לכהונה – אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה – הוא נוטל ממך עצה – אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו צא בהשכמה שיפקחוהו לסטים. צא בצהרים בשביל שישתרב. אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלוקיך אני ה'". אמנם השדי חמד חולק עליו וכתב "דאינו עובר אלא מדרבנן דאיך יעלה על הדעת שמי שלא עשה עצם האיסור, רק גרם לאחרים לעשותו יהיה חמור מעושה גוף האיסור עצמו?". באחיעזר (ח"ג סימן ס'ה) העלה דישנם שני סוגים של לפני עוור, האחד כפשוטו שנותן מכשול לפני חברו או משיא לו עצה שאינה הוגנת וסוג זה שייך רק כשאין העוור יודע על המכשול וכן כשהשואל עצה אינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו – ויש סוג נוסף של לפני עוור והוא ביחס לאיסורים כמו המושיט יין לנזיר או אבר מן החי לבן נח ובסוג זה עובר המכשול אף כשהנכשל באיסור הוא מזיד. מתוך החילוק בין שני סוגי איסור לפני עוור האחיעזר מתרץ את הקושיא מדוע המכשיל את חברו באיסור דרבנן אינו עובר מדאורייתא על איסור לפני עוור והרי המכשיל לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת לחברו במילי דעלמא אשר עובר על איסור דאורייתא של לפני עוור. מאחר ובאופן שהשואל עצה יודע בעצמו שהעצה אינה טובה לו, נותן העצה אינו עובר כלל על איסור לפני עוור, לא שייך לומר שהמכשיל את חברו באיסור דרבנן באופן שהנכשל הוא מזיד עובר מדאורייתא על לפני עוור מדין משיא עצה שאינה הוגנת לחברו, אלא האיסור באופן זה הוא מדין לפני עוור שבאיסורים ומאחר והאיסור של הנכשל הוא מדרבנן לא שייך שהמכשיל יעבור מדאורייתא על איסור לפני עוור. ואף הגאון ר' משה פיינשטיין (אגרות משה יו'ד ח"א סימן ג') כותב דישנם שני ענינים באיסור לפני עוור, האחד הכשלה בחטא שהוא מגדרי האיסורים שבין אדם למקום ופרושו שאסור לאדם לגרום למכשול של חטא בעולם, והשני הכשלה לגופו של חברו או נתינת עצה שאינה הוגנת לחברו שהוא מגדרי האיסורים שבין אדם לחברו.

לאור הגדרת לפני עוור לא תתן מכשול יוצא למסקנה שאם העבריין יכול ליטול לבד את האיסור אין עוברים על הלאו של לפני עוור. לכאורה במקרה שלנו קיימת אפשרות סבירה שאותו חייל, המבקש לקבל ציוד ועמו "לעבוד" ובכך לעבור על אסורי שבת שונים, ילך לבקש ממפקד אחר את הציוד ואותו מפקד יאשר לו מיד להשתמש בציוד. לפיכך נגדיר זאת כחד עברא דנהרא ואין לנותן הציוד שום איסור. ברם ענין זה אינו פשוט כל עיקר. המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פ'ד ה'ב) מחדש שאם העבריין אינו יכול לקבל את האיסור רק על ידי יהודי, נותן האיסור עובר על הלאו של לפני עוור מהתורה גם אם ברור לכולם שהעבריין היה יכול לקבל את האיסור בעזרת יהודי אחר. והנה הכתב סופר (יו"ד סימן פ"ג) כתב לדחות את דברי המשנה למלך מההלכה. דמה לי אם יכול לעבור ממילא ומה לי אם יכול לעבור על ידי אחר המצוה של לפני עוור, סוף סוף ישנה אפשרות מעשית לעשות האיסור. אמנם בשדי חמד (מערכת ו', כ'ו) כתב דגדולי האחרונים ובכללם הברכי יוסף סוברים כדעת המשנה למלך. אכן בתוספות קדושין (נ'ו ע'א ד'ה אבל) מבואר שאין לפני עוור כשיכול ליקח אצל ישראל אחר, שהקשו שם על רש"י שפירש דהמוכר בהמה תמורת מעות מעשר שני ויודע שהלה יוציא הבהמה לחולין עובר בלפני עוור "דמאי לפני עוור איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר". ועל כרחך להבין בדברי תוספות שגם כשיש ישראל אחר לא נחשב כתרי עברי דנהרא. וראיתי שהגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א תירץ שהתוס' מדברים במוכר בשוגג שאינו יודע שבא לקנות במעות מעשר שני. על כל פנים מוכח שבאם ישיג מאחר בשוגג, שוב אין זה היודע עובר בלפני עוור. ובכאי גוונא גם המשנה למלך מודה.

למסקנה יוצא שכאן גם אם ברור למפקד הדתי שאם החייל יבקש את הציוד ממפקד חילוני הוא יקבל את הציוד ללא שום ספק עדיין לא סר הספק הלכתי (ספקא דאורייתא) שגם המפקד הראשון, אם יאפשר לחייל לקחת את הציוד, יעבור על לפני עוור לא תתן מכשול מהתורה.

איסור מסייע לדבר עבירה

תוספות במסכת שבת (ג ע'א) מוסיפים שאמנם לא עוברים על לפני עוור לא תתן מכשול אם היה יכול העבריין ליטול לבד את האיסור כדמוכח שלא עבר על פני עוור דמושיט כוס יין לנזיר בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב לאפרושי מאיסורא. למעשה יוצא שאם מי שעובר על איסור היה יכול לעשות את העבירה לבד ללא עזרת הסייע, והסיוע הוא טכני גרידא, בכך אין אומרים שיש איסור לפני עוור ברם איסור דרבנן איכא דמצווים להפרישו.

הנה בדרכי משה הארוך הביא הרמ"א את דברי המרדכי הסובר שאם יכול להשיג האיסור בכל מקרה מותר לסייע אפילו לישראל אמנם הר"ן (בעבודה זרה דף ו') כתב שבמקרה זה אינו עובר על איסור דאורייתא מכל מקום מדרבנן מיהא אסור שהרי מחוייב הוא להפרישו והיאך יסייע ידי עוברי עבירה.

כתב הרמ"א (או'ח סימן קס'ג ס'ב): "אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עוור לא תתן מכשול", ובמגן אברהם מבאר שהמקרה הוא דוקא כשנותן לו משלו, אבל אם הפרוסה של האוכל ויכול ליטלו ממלא מותר להושיט לו. בסוף דבריו כותב "ואפשר דמכל מקום איכא מסייע" ולכאורה צריך להבין למה מסתפק המגן אברהם אם במקרה שיכול ליטול לבד יש כאן אסור מסייע שהרי בסימן שמ'ז (סך ד') כתב בפשטות דאף בלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור לסייע לישראל. אפשר לחלק ולומר דבסימן שמ"ז המגן אברהם פסק שיש איסור מסייע כי מדובר על אסורים דאורייתא, אבל כאן מסתפק המגן אברהם משום שאיסור נטילת ידים אינו אלא מדרבנן – בדעת הפמ"ג כתבו הפוסקים דנקט להלכה שאין איסור מסייע בדרבנן (שדי חמד מערכת ו' כו'). ובתורת חסד (או"ח סימן ה') כתב טעם לדבר איסור מסייע הוא משום דכל ישראל ערבין זה בזה וגם מחוייב למחות בידו ודעת כמה פוסקים דבאסור דרבנן אין דין ערבות. והגם דחיוב מחאה קיים, מכל מקום למדנו (או"ח סימן תר"ח ס'ב) דאף באיסור תורה שאינו מפורש בפסוקים אם יודע שלא ישמע לו אומרים מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הרא"ש בסימן א' מסכת שבת מבאר מקור לאיסור זה של לאפרושי וכותב: "דאפילו קטן אוכל נבלות בית דין מצוין להפרישו וכל שכן גדול שלא יסייע לו".

לכאורה יש לשאול למה הרא"ש אינו מסביר שאיסור זה נובע מחובת תוכחה, ואם כן איסורו מדין תורה? רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מסביר: "אבל הכא עסקינן בדלא אפשר משום הכי הייכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא והואיל דהעבירה מזומנת לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב על ידו, דאם לא יתן לו זה יקח בעצמו, כי נותן לו מאי הוי, הלכך אפילו איסור דרבנן ליכא!".

על פי חידושו של רע"ק איגר אפשר לסכם שאם העבריין מעונין לעשות האיסור ומסוגל לעשותו לבד אין על המסייע, באופן טכני בלבד, שום עבירה, ואפילו איסור דרבנן ליכא.

לשיטת התוס' יש להוסיף: כשהעבריין יכול לבצע את העבירה בכוחות עצמו אין איסור תורה לסייע לו מדין לפני עוור, ואולם קיים איסור מדרבנן של לאפרושי מאיסורא. ביחס לאיסור לאפרושי מאיסורא הש"ך ביורה דעה (קנ"א ס"ק ו) מצמצם מאוד את האיסור וכותב שבישראל מומר אין חובה להפרישו!

בדגול מרבבה במקום מקשה על דברי הש"ך למה אינו מצווה להפרישו למרות שהוא ישראל מומר, הרי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא! אמנם דברי הש"ך מבוססים על הבנת מצוה לאפרושי: מצות לאפרושי מאיסורא קיימת במידה שהישראל עושה בשוגג וישנה אפשרות אמיתית למנוע ממנו לבצע איסור, אבל אם העבריין פועל במזיד ורוצה לעבור על העבירה אין חובה לאפרושי! כמו כן בעל המשנה ברורה (סימן תרח ס"ב ד"ה אבל) כתב: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר מפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחוייב להוכיחו – וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה פרק יח' 'הוכח תוכיח את עמיתך' עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה מצוות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, והעתיק זה הגר"א בקיצור באדרת אליהו". ברם יש להאיר שפוסקים רבים כתבו חילוקים בין מומר שעליו דברו הראשונים לבין מחללי שבת בזמננו. החזו"א בהלכות שחיטה מבאר שלציבור "המחלל שבת כיום מעשה אבותיהם וחבריהם בידיהם ואינם מתכוונים למרוד כלל". כעין דברים אלו כתב בשו"ת מלמד להועיל (יו"ד נב) שמחלל שבת בפרהסיא שדינו כעובד כוכבים לכל דבר הוא – בזמן שכל ישראל היו נוהגים על פי התורה שאז המחלל שבת ברבים מוציא עצמו מן הכלל ויינו נסך, מה שאין כן בזמן הזה שאין בכך מעשה חריג שנחשיב אותו לעכו"ם. בספר ילקוט יוסף (שבת פ"ג עמ' רפו') כתב הגר"ע יוסף שליט"א - "מחללי שבת של זמננו יש לדונם כתינוקות שנשבו" - ועל פי זה היקל בדבר יין מפוסטר שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא. ביחס ליהודי חילוני המחלל שבת ולא למד יהדות בחייו למרות שהוא יודע ששבת היום ושמע שקיימים איסורים מסוימים ביום זה, אבל אינו למד טעמים של המצווה, שמעתי מהגר"מ אליהו שליט"א שמחשיב אותו לשוגג. אמנם הגר"א נבנצל אמר לי בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שיש חשש שנחשיב אותם כמזיד חוץ מיהודים שנבצר מהם ללמוד שום דבר על יהדותם כמו עולים חדשים מבריה"מ שאפשר ללא ספק להחשיבם לשוגגים.

אחריות המפקד למנוע איסורים

ביחס לאחריות המפקד לאיסורים הנעשים על ידי חייליו, נראה פשוט שהאיסור הוא ליתן דבר אסור המוגדר בפסוק כמכשול, אבל לא קיים איסור אם אינו מונע מאחר לעבור עבירה. במסכת מועד קטן (דף ה' ע"א) נראה לכאורה ההיפך: "רמז לציון קברות (שעושים סימנים על הקברות בסיד כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם – רש"י) מן התורה מניין? אביי אמר מהכא ולפני עוור לא תתן מכשול". מדברי הגמרא נראה שקיימת אזהרה מהפסוק לפני עוור גם כדי לסלק מכשול ולא רק לא לתת איסור ליהודי אחר – על כן אביי לומד שישנו חיוב לציין את הקברים מדין לפני עוור. ברם אפשר להבין בגמרא שעובר על לאו של לפני עוור אם אינו מציין קברים מפני שהוא עצמו קבר שם מתו ונחשב שעשה בידים מכשול לאוכלי תרומה (בשם הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א). בספר דרכי הוראה (חב' סימן נ'ה) כתב על פי גמרא זו שלמרות שציון הקברים הוא מדרבנן וקרא אסמכתא, מכל מקום משלמד אביי מפסוק זה שמע מינה דכל שאפשר לו לסלק מכשול מחברו ואינו עושה כן עובר על איסור לפני עוור לא תתן מכשול מהתורה. כעין סברא זו נראה ממה שכתב המשנה למלך בביאור דברי הרמב"ם (פ'א מהלכות כלאים ה'ו) "אסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאים" דטעמא משום דבני נח אסורין בהרכבת האילן מפי הקבלה. ואם כן ישראל המניחו להרכיב לו אילנות עובר על לפני עוור. הרי רואים מכאן שגם בלא אמירה ומעשה כל שיש בידו למנוע חייב למנוע – ע"פ דברי הגרז"נ גולדברג שליט"א צריך לבאר שיש כאן איסור משום שהגוי מרכיב לו (לישראל) את האילנות ולכן חייב למנוע ממנו את האיסור מדין לפני עוור. כמו כן סרה התמיה של המהר"ש ענגיל (ח"ח סימן רי'ט) שתמה מלשון הברייתא "מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר וכו' תלמוד לומר לפני עוור לא תתן מכשול". משמע דדוקא בהושטה בקום ועשה יש איסור לפני עוור, דאם לא כן היה למנקט רבותא טפי – דאף אם נוטלו הנזיר בעצמו לשתות אם יוכל להפרישו ואינו עושה כן עובר בלפני עוור". לפי זה אין אחריות למפקד לומר לפני שבת לחייליו שאסור לשמוע רדיו בשבת, לדוגמא, מפני שהמיכשול במקרה זה לא בא מהמפקד ונאמר בתורה לפני עוור לא תתן מכשול - אסור לשים מכשול לפני אדם אחר. ביחס לנידון דידן נראה שדבר שהוא תחת אחריותו הישירה של המפקד, כגון הציוד שללא אשורו אין לאף אחד רשות לקחתו, יש כאן שייכות ברורה לאיסור לפני עוור לא תתן מכשול.

איסור לפני עוור מול דרכי שלום

שנינו במשנה (גיטין סא): "משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל למים לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. בכולם לא אמרו אלא מפני דרכי שלום". פירש הרמב"ם שמותר לתת כל מה שמוזכר במשנה לחברתה החשודה על השביעית משום שהם כלים שאינם מיוחדין לעבירה ולכן אין הכרח שהיא תעשה עם הכלים עבירה כל שהיא. ממשיך הרמב"ם ומסביר שבמידה והאישה תגיד בפרוש תני לי כברה כדי לברור בה את החיטים או תנור לאפות בו – לא תשאילנה כלום.

לפי דברי הרמב"ם נלמד כלל חשוב: במקום שעדיין לא נעשתה עבירה ויש ספק מסוים שמא לא תהיה עבירה כלל אסור לחזק ידי עוברי עבירה, אולם מפני דרכי שלום התירו במקרים אלו ואפשר לתלות שהשימוש בכלים הנ"ל יעשה בהיתר. דוגמא שכיחה בענין זה היא בקשת חייל חילוני מחייל דתי מכשיר פלאפון או רדיו, וברור מעל לכל ספק שהחייל הולך להשתמש במכשיר. ולכן אם הבקשה מתבצעת בשבת עצמה אין אפשרות לתלות בהיתר. ברם אם בקשתו ביום שישי אפשר משום דרכי שלום לתלות שאותו חייל ישתמש במכשיר לפני שבת. אין ענין לשאול אותו בפרוש מה מטרתו משום שמפני דרכי שלום מותר לתלות אפילו באפשרות רחוקה. נחלקו הראשונים בביאור ההיתר במשנה זו, שהרי בנתינת כלים יש איסור לפני עוור, יש שמסבירים שמפני דרכי שלום התירו חכמים לעבור על האיסור ובתנאי שישנה אפשרות שלא ישתמשו בכלים באיסור. אך רבנו תם בספר הישר (סימן קכ"א) ובמסכת גיטין (דף ס'א תוס' ד'ה משאלת) הסביר שהאיסור לפני עוור נדחה מפני דרכי שלום גם כשאי אפשר לתלות בשימוש של היתר.

ביחס לדרכי שלום בצה"ל נראה שאין דרכי שלום גדול מזה שהרי על מנת לשמור על יחסי שכנות תקינים התירו להשאיל כלים, כאן האינטרס הוא לשמור על יחידה מלוכדת על מנת לבצע את המשימות המבצעיות על הצד הטוב ביותר! ברם בנידון שלנו של נתינת הציוד בשבת אין אפשרות לתלות ולכן אינו דומה למה שמובא במשנה בגיטין.

ביחס להגשת אוכל בצבא לחיילים שאינם מברכים הגרש"ז אוירבך זצ"ל כתב בספרו מנחת שלמה (סימן לה): "אם בגלל היחס של אדם הנמנע מלהגיש אוכל לחברו יבוא השני לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה בכה"ג שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתיה ולא לחשוש כלל לאיסור שלפני עוור לא תתן מכשול משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה מכל מקום בנידון זה הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול (כעס ושנאה) נמצא דליכא כלל משום עבירה אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאוד". בדברי הגרש"ז זצ"ל יש להאיר שנותן למי שאינו מברך פת ואם כן גורם לו לאכול דבר אף שלא יברך ברכת המזון שהוא חיוב מדאורייתא (שהרי כתב שאינו נוטל ידיו). שאלה דומה נשאלת בפורים אם לשלוח משלוח מנות לאדם שאינו מברך. ושמעתי מהגר"א נבנצל שליט"א שאם המנעות מלשלוח מנות לאותו שאינו שומר תורה ומצוות עלולה להביא לשנאה, אזי רשאי לשלוח לו מנות. כמו כן בנידון דידן אם המפקד מרגיש שסירובו לתת את הציוד הנדרש להכנת הכוננות יגרום שהחייל יגיע לשנאת הדת שמסיבות דתיות אינם מאפשרים לו בזמנו הפנוי להתקדם נראה שיש להקל.

לסיכום:

אם הינך הסמכות הגבוהה במחנה כרגע ואם תתן פקודה לא לקחת את הציוד הנ"ל אף חייל לא ימרה את פיך נראה שמתן אישור לכך נחשב לפני עוור לא תתן מכשול שאיסורו איסור תורה. במידה ואתה חלק מסגל וישנם מפקדים אחרים המוסמכים לתת אישור לקחת את הציוד הנ"ל נראה שקיימת אפשרות מעשית שחייל יבקש ממפקד אחר ויש בכך מחלוקת בין הפוסקים אם במקרה זה עוברים על איסור לפני עוור לא תתן מכשול, למעשה יש להחמיר על פי דברי המשנה למלך. ברור שההתיחסות הרצויה הינה לומר לחייל המבקש ציוד "איני יכול לתת ציוד זה מפני ששבת היום, או בגלל שאני דתי". אם אותו חייל ילך למפקד אחר מעצמו הדבר כבר אינו באחריותך.גדולי המפרשים פוסקים שבציור המובא בסעיף ב' עוברים גם על איסור דרבנן של לאפרושי מאיסורא. לפי רוב פוסקי זמננו קיים הבדל בין מומר המופיע בהלכה לבין חילוני של זמננו, ולכן חלה חובה מדרבנן של לאפרושי מאיסורא. במידה והדבר יתפרש שהמפקד מפני מניעים דתיים מונע מהחיילים הכנת האפודים כנדרש ויגיע הדבר לשנאת הדת, (וזאת רק על פי שיקוליו האמיתיים של המפקד בשטח) אפשר להקל ולאפשר לחיילים לקחת הציוד הנ"ל. במקרה זה עדיף להסתפק בדיבור או בתנועת יד ומנוד ראש. איזהו חכם הרואה את הנולד. ברור שעדיף להודיע לחיילים ביום שישי שכל מי שצריך ציוד יגיע לקחת לפני שבת ובכך נכנס לגדר "דרכי שלום", שאפשר לתלות גם בסיבה רחוקה (שישתמשו בציוד הנ"ל ביום שישי בהיתר).

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
whatsapp-logo.png
bottom of page