פרשת ויצא

21.11.2017

פרשתנו השבוע מכונה בשם ״ויצא״ על פי מילת פתיחתה ככתוב־ ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״, בהיות אבינו יעקב, יליד הארץ, בן 77 נאלץ הוא לצאת מן הארץ, בפעם הראשונה בחייו, מפאת מזימת אחיו עשו החפץ להורגו. ״בבא השמש״ (עת לילה) נתגלה אליו בורא עולם (יתברך שמו) לעודדו ולהבטיח לו שמירה בדרכו עד שובו הביתה.

אין זה מקרי, לדעתנו, שהתגלות זאת מתרחשת דווקא בלילה כי בהשקפת התורה סמל הגלות הוא חושך. גם כאשר מתקבל היהודי שם בזרועות פתוחות ובכבוד רב, אין זו אלא הנחת מלכודת שמכין לו הגוי המקומי לטובתו עצמו בלבד.

כך מצאנו בפרשתנו שהדוד לבן התברך בבנים ובעושר רב לרגל בואו של האחיין יעקב, וברמאות ״מקצועית״ נצלו עד תום, ובנוסף ניסה למנוע ממנו חופש היציאה מגלותו. לבסוף כאשר הרגיש יעקב שהוא במלכודת החליט לברוח עם ילדיו ורכושו. בהודעו על הבריחה רדף אחריו לבן והשיגו; ולולא ההתערבות האלוקית להגנת יעקב היה מכה באחיינו מכה אנושית.

בשיחה שהתנהלה בין השניים בעת המפגש המותח והמחריד הנ״ל התבטא לבן בלי להתבלבל״... הבנות בנותי והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא...״ (לא/מג); וכל זה בהתכחשות מוחלטת לברכה והצלחה שהניבו לו עבודת יעקב המסורה והנאמנה, תוך תנאים הכי קשים, במשך 20 שנה. כלומר טענתו האנטישמית הטיפוסית של לבן היתה שכל העושר שצבר יעקב, המשפחתי והכלכלי, נבע מכך שניתנה לו האפשרות לגור אצלו, וממילא הכל שייך לו.

באותה חוצפה וקנאה התבטא אבימלך- מלך גרר, כפי שקראנו בפרשת תולדות לפני שבוע, כלפי יצחק, באומרו ״... כי עצמת ממנו מאוד״ (כו/טז) בעת שגירש אותו מארצו. וכך עתיד יהיה פרעה, מלך מצרים, להתבטא כלפי אחיו של יוסף, זה שהציל את ארצו